עלה מעל הכל

כתבה: מיראל כלפון

מירו מאיר, בן 65, מספר לראשונה איך משפחתו עלתה לארץ וחייתה כאן בתנאים קשים. במיוחד הוא זוכר כיצד אמא שלו השאירה אותו בבית לבד כי נסעה לבית חולים בגלל כוויה של אחותו, וכאשר חזרה הביתה חששה שהוא מת.

הוריו של מירו מאיר הגיעו מלוב לישראל בשנת 1951, כשלוש שנים לאחר הקמת המדינה. הוא עצמו נולד במעברה בשנת 1953. מירו מעלה זיכרונות מילדותו ונזכר שהוריו היו מספרים כי הם לא מבינים כיצד הצליחו לחיות בתוך צריף קטן ורעוע, ושהתנאי המחיה היו קשים מאוד. באותה תקופה אבא שלו עבד בעבודה פיזית קשה בחקלאות, בעוד שאמו גידלה את הילדים.

אמו של מירו נשארה לגדל שני ילדים בתנאים קשים. הוא נזכר שאמא שלו הייתה עושה לו ולאחותו מקלחת במים חמים שהורתחו בפרימוס (מתקן בישול וחימום הפועל על דלק). עם המים הללו היו גם עושים כביסה.

מירו מאיר

פעם אחת, אחותו הקטנה, שהייתה תינוקת שזוחלת על הרצפה, נכוותה קשות כתוצאה ממים רותחים שנשפכו עליה מהפרימוס והיא נשרפה בכל הגוף. מירו נזכר: "אני זוכר איך בא אמבולנס לפנות אותה לבית חולים, ואני הייתי ילד קטן". הוא מספר שאימא שלו לא ידעה מה לעשות איתו, אז היא פשוט שמה את מירו בתוך גיגית של כביסה, ואת הגיגית היא סגרה מתחת למיטה. מירו מסביר: "לא היה מי שישמור עלי, היו חייבים לקחת את אחותי לניתוח פלסטי בגלל הכוויות הרבות".

בלילה מאוחר, לאחר סיום הטיפול הראשוני בבית החולים, חזרה אימו הביתה והתחילה לבכות. היא נזכרה שיצאה מהבית עם ילדה פצועה והשאירה את אחיה הבריא בתוך מחבוא – שם אין לו הרבה אוויר ובלי מים. פתאום, היא שמעה בכי מתחת למיטה, ישר היא משכה את הגיגית וראתה אותי חי.

אני מתבוננת על סבי בהלם, לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות ככה. הוא ממשיך, מסתכל עלי ואומר: "היינו עניים, נכון. לאבא שלי לא היה כסף, אבל הסתפקנו במה שהיה. חייבים להסתכל על זה באופן חיובי: למרות שבגלל חוסר כסף ההורים שלי לא יכלו לקנות לי נעליים, יום אחד נכנסה לי זכוכית שהשאירה לי צלקת וגם לאחותי יש צלקות מאותה כוויה –

הרי כך לא נשכח לעולם מאיפה באנו".