עלייתה של פנינה

כתבה: היא לי כץ

על סיפור עלייתה לארץ של סבתא שלי, פנינה (וולף) דורון ועל חוויות השנים הראשונות בארץ

סבתא שלי פנינה (וולף) דורון עלתה לארץ בשנת באוגוסט 1949 כשהייתה בת 8 חודשים. היא הגיעה באוניה מהעיר אולם (Ulm) הנמצאת בגרמניה. כשפנינה הגיעה ארצה היא הועברה למעברה יחד עם משפחתה, שם שהו כשנה בין השנים 1950-1949. ההורים של פנינה חוה וויקטור היו ניצולי שואה ואחרי המלחמה הם רצו להגיע לישראל, למדינת היהודים. פנינה עלתה יחד עם משפחתה המורחבת: דוד שלה ישראל יחד עם אשתו איטה ושני ילדיהם. חלק מהאחים של אבא שלה, ויקטור, ששרדו את השואה נשארו בפולין, בעוד שמשפחתה של פנינה מהצד של אימה מתו בשואה חלקם ממחלות וחלקם בידי הנאצים.

בתמונה: פנינה כאשר הייתה תינוקת

בתמונה: כנסיית העיר אולם (Ulm) שבה נולדה סבתי

"הדרך לארץ הייתה קשה", מספרת פנינה. לפי הסיפורים שסיפרו לה היה חשש מהתייבשות. באותם ימים הייתה נפוצה מחלה קשה בשם דיזנטריה אשר כרוכה בשלשול, כפי שפנינה ממשיכה ומספרת: "אני הייתי הראשונה שחלתה ובעקבותיי גם אימי. היינו מספר שבועות בבית חולים". ויקטור אביה ואחיו ישראל חילקו את העבודה בניהם בזמן שדודה איטה נשארה לדאוג לשאר הילדים, לבשל ולעסוק במטלות הבית.

לאחר כשנה היו מוכנות עיירות העולים שהוקמו אז בארץ ופנינה והוריה נשלחו לקריית ים. איטה וישראל נשלחו לנווה הדר, אשר לימים שינתה את שמה להוד השרון. פנינה נזכרת: "לא הייתה לעולים אפשרות בחירה והם היו צריכים ללכת לאן ששלחו אותם". בעיירות העולים גרו יהודים מכל המדינות, שעלו לרוב בלי רכוש בכלל.

פנינה אומרת: "אני כלל לא מתגעגעת לגרמניה, בגלל שאימי סבלה בשואה. בשנים הראשונות בארץ לא קנינו דבר שהיה מתוצרת גרמניה. כשמישהו הזכיר את הגרמנים, אמא שלי דאגה ללמד אותנו שחייבים להגיד יימח שימם. אף פעם לא רצינו לנסוע לגרמניה. אחרי שהתחתנתי, בן זוגי, סבא שלך, רצה לנסוע לגרמניה וזה היה לי קשה". בסופו של דבר הוא שכנע אותה, ופנינה נסעה לבקר את העיר בו היא נולדה.

כששאלתי את פנינה האם היא שמחה שעלתה לארץ? היא ענתה שהיא שמחה שהם עלו לארץ ולא עברו לגור במקום אחר. היא מאוד גאה בהיותה ישראלית וחושבת שמדינת ישראל היא המדינה שהכי טובה ליהודים: "זה המקום שלנו, זה עושה אותנו חזקים להיות ביחד. ארץ זה כמו בית וישראל זה הבית".

בתמונה: פנינה היום