קורונה או הסלמה, לנו השם לא משנה

כתבה: יולי איסקוב

לכל אחד מאתנו, ילד או מבוגר, יש טראומות או חרדות מפני מגפות או מלחמות, אך לנו, תושבי עוטף עזה, זה קורה כמעט בכל שבועיים. יולי איסקוב ראיינה ילדה מעוטף עזה ושמעה ממנה על הדומה והשונה בין קורונה והסלמה ביטחונית

מאז 2001, יישובי עוטף עזה והדרום, חווים שיגורי רקטות ומתקפות טרור. אחת ההשפעות המרכזיות של ההתקפות האלה היא התפתחות טראומה נפשית של התושבים וביניהם אנו, הילדים. בכדי לשמור על חיינו לעיתים קרובות לא ניתן ללכת לבית הספר. זה קשה, כי בעקבות המצב אנו נאלצים להישאר בבית ימים ואף שבועות ולא לחיות את שיגרת החיים לה אנו רגילים.

בנוסף, החל מפברואר 2020, התפשטה מגפת הקורונה גם לישראל. נאלצנו לחוות סגר מסוג שונה, ולהישאר בבתים כדי למנוע את ההתפשטות של המגפה. שוב חווינו רגשות לא נעימים בגלל הסגר ונאלצנו לוותר על חיי השיגרה: לא ללכת לבית הספר, לא להיפגש עם חברים ולהישאר בבית בכדי לשמור על הבריאות שלנו.

בתמונה: ליה מילנר עם מסכה נגד קורונה

גם ליה מילנר, תלמידת כיתה ה' מבית הספר שער הנגב הממוקם בדרום חוותה זאת. ליה מספרת שהיא ומשפחתה רגילים להישאר בבית שעות ארוכות. כאשר שאלתי אותה מה הכוונה ב"רגילים לזה?" היא סיפרה שכאשר התרחשה החמרה במצב הביטחוני והיו שיגורי רקטות, הם נאלצו להישאר בבית ולהיות בחדר הממ"ד. הילדים לא יכלו ללכת לבית הספר, הם חוו חרדה לביטחון התושבים ולא יכלו לנהל חיי שגרה. עם זאת, ליה מוסיפה: "שעכשיו זה יותר קשה להישאר בבית. משך הזמן שאנחנו לא הולכים לבית הספר ולא חוזרים לשיגרה שלנו יותר ארוך, כעת זה נמשך חודשים ולא ימים".

ליה מבינה שזו הולכת להיות תקופה ארוכה ואין לדעת מתי היא תסתיים. אך יחד עם זאת, כעת בגלל מגפת הקורונה, כולם בארץ (וגם בעולם) חווים את ההסגר הביתי, את היציאה מהשיגרה ולא רק תושבי עוטף עזה והדרום. שני המצבים גורמים לשיבוש בחיי היום יום שלנו. בעבר בעיקר תושבי העוטף פחדו מהמצב הביטחוני, ולעומת זאת כיום כולנו מפחדים מנגיף הקורונה. קשה לחיות כך, אבל אנחנו לא מתלוננים, כי זו המציאות שלנו ובה אנו חיים. כילדים ואזרחים אנו לא יכולים לשנות אותה ואנו חייבים למצוא דרכים להתמודד איתה. אולי נוכל למצוא דרכים להפוך אותה ליותר טובה עבור כל אחד ואחת מאיתנו?